אריאל חובב

ה' בתמוז תשל"ו - י"ט באדר תשס"ב
03/03/2002 - 03/07/1976

בן חפציבה (חפצי) ונסים. נולד ביום ה' בתמוז תשל"ו (3.7.1976) בבני ברק. בן למשפחה שורשית, מהוותיקות ביישוב אלקנה, שבו גדל והתחנך. אריאל למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי "אלקנה", המשיך לישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים ועם סיום לימודיו התיכוניים עבר למכינה הקדם-צבאית בעלי. עד לגיוסו היה מדריך נלהב ופופולרי בתנועת "בני עקיבא", נתן דוגמה אישית ונערץ על חניכיו.

 

בראשית חודש אוגוסט 1996 התגייס אריאל לצה"ל. את דרכו הצבאית החל בקורס חובשים בבה"ד 10 על-מנת לשרת כחובש ביחידה מובחרת שאליה יועד. בסיום הקורס, בנובמבר 1996, החל את מסלולו ביחידה, ועבר טירונות ואימון מתקדם. כעבור שנה עבר ל"עורב צנחנים" להמשך הכשרתו כלוחם. בתקופה זו, הוצב עם יחידתו ברצועת הביטחון בדרום לבנון.

 

כשסיים את המסלול ב"עורב צנחנים" יצא אריאל לקורס קציני חי"ר בבה"ד 1, שם בלט בחריצותו ובהשקעתו הרבה. עם סיום קורס הקצינים שימש כמפקד מחלקה בגדוד "נחשון" שחייליו שירתו באזור השומרון. כמ"מ ניצבו בפני אריאל אתגרים כבדי משקל: ראשית, הקמת הגדוד והצבת היעדים הגדודיים. שנית, התמודדות עם אוכלוסייה מגוונת מאוד שהתאפיינה, בחלקה, בבעיות ת"ש. אריאל טיפל בבעיות אלו ברגישות רבה והשכיל לשלב את כישוריו כמ"מ "קשוח" המקפיד על אי-חציית גבולות ושמירה על מסגרת, עם יכולותיו האנושיות: הוא דאג לרווחתם של החיילים והשתדל להעניק להם אווירה ביתית חמה, התעניין בחייהם הפרטיים, קיים ביקורי בית ושמר על קשר עם משפחותיהם. משנסתיימה תקופת הכשרתם, כעבור שנה וחודשיים, חש אריאל בצורך לעבור לאתגר הבא והחליט כי הוא מעוניין לתרום מעצמו גם לקציני העתיד ולהנחיל אף להם את ידיעותיו וערכיו. לפיכך שב אל בה"ד 1, הפעם כמפקד צוות. את מיטב מרצו השקיע בצוערים וגם כאן ניכר בדרישותיו המקצועיות המיוחדות. אריאל הטמיע בקצינים-לעתיד את ההכרה בחשיבות תפקידם במערכת החברתית - מעבר למסגרת הצבאית - והדגיש כי כמפקדים, מלת המפתח היא "אחרי". כדרכו, אריאל לא הסתפק בדיבורים אלא הוביל את הצוערים ליישום האידיאלים ובימי שישי, לפני יציאתם הביתה, נהגו להקדיש עוד מספר שעות להתנדבות ב"בית כהן" בבאר שבע - מרכז לילדים בעלי מוגבלויות. לקראת סוף הקורס הכינו אריאל וצועריו את ה"ספר למ"מ" ובו כל התכנים הנדרשים למפקד מחלקה בצבא. "הספר למ"מ" מותיר את רישומו בבית-הספר לקצינים עד עצם היום הזה.

 

בסיום הקורס יצא אריאל לחופשה בת ארבעה חודשים, להתכונן לנישואיו עם נעמה, בחירת לבו ואת ההכנות הרוחניות לחתונה עשה בישיבת "שבי-חברון". לאחר החתונה עברו בני הזוג להתגורר ביישוב עלי. שלושה חודשים לאחר מכן חזר אריאל לצבא, הפעם כסגן-מפקד פלוגה בגדוד 890 בפלוגת אוגוסט 2000. את מרבית התקופה עשתה הפלוגה במתחם קבר רחל, שאליו גילה אריאל קשר רגשי עז. מספר הזמר החסידי מרדכי בן-דוד: "בביקורי בארץ הקודש אני נוהג לפקוד את קבר רחל. זהו מנהג שאני משתדל להתמיד בו כבר שנים. את אריאל זכיתי להכיר מהביקורים האחרונים שם. הוא תמיד היה דואג לנו ומסדיר עבורנו את כל נושא הליווי הביטחוני עד למתחם. ושם, בקבר עצמו, שהיום כבר נראה כמבצר מסוגר, הוא היה זה שתמיד פתח לנו את הדלת בחיוך רחב ומכניס אותנו פנימה, לקברה של רחל אמנו. הדבר שאני הכי זוכר ואזכור, מאריאל, זו החיות שלו בשירה שנוגעת לנשמה. הוא היה עומד איתנו ושר בדבקות ובבכי את השירים המרגשים, והיה רוקד איתנו בהתלהבות את הניגונים השמחים. השמחה שלו היתה שמחה אמיתית והוא תמיד היה מבקש "אולי עוד שיר". אריאל היה הדוגמה לאיש חי, הוא היה יהודי מלא שמחה ורגש."

 

את רגשותיו הקפיד אריאל להעביר גם לחייליו ולמפקדיו ויצק תוכן ערכי לפעילות המבצעית. לקראת סוף המסלול הספיקה הפלוגה, מובלת על-ידי המ"פ וסגנו אריאל, להשתתף בכניסה הראשונה לבית לחם, וביצעה את הלחימה המורכבת בגבורה ובמצוינות. בסיום פרק זה נולד בנו הבכור של אריאל, אלעד-יוסף, ואת ברית המילה שלו חגגה המשפחה בקבר רחל. סיפורו של כיסא הברית שעליו ישב הסנדק והחזיק בתינוק ממחיש, ולו במעט, את מסירותו של אריאל לעניינים שבקדושה: בזמן המאורעות הקשים בקבר יוסף בשכם, כמה שעות לפני שכוחות הצבא נטשו את המתחם, הצליחו החיילים להציל מספר פריטים, וביניהם את "הכיסא של אליהו" - כיסא שעליו היו עורכים בריתות. אריאל לא חסך כל מאמץ כדי לאחד בברית של בנו בכורו בין הכיסא מקבר הבן, יוסף, לקבר אמו, רחל.

 

אריאל המשיך הלאה במסלולו הצבאי ויצא לקורס מפקדי פלוגות על-מנת לחזור לגדוד 890 ולפקד על פלוגת מרס 2002 - פלוגת טירונים בחטיבת הצנחנים הסדירה. את הקורס עבר בהצטיינות וזכה בהערכת מפקדיו שהתרשמו מרמתו המקצועית הגבוהה ומשאיפתו למצוינות. במהלך הקורס שקד אריאל על בניית סגל הפיקוד של הפלוגה; כדרכו, חיפש מפקדים מקצועיים ואחראים אך גם חדורי רצון לעזור לחיילים באשר הם. סגל זה נבחר בקפידה - החל בקצינים וכלה באחרון הנהגים -אך אריאל לא זכה לקצור את פירות עמלו.

 

סרן אריאל חובב נפל בקרב בחבל בנימין ביום י"ט באדר תשס"ב (3.3.2002) במחסום ואדי חרמייה שבאזור השומרון. אותו בוקר השכים לצאת מביתו שבעלי לפגישת הסגל הראשונה שתיכנן בנבי מוסא - בסיס ההדרכה של הצנחנים - שבה אמור היה לשבץ את אנשי הסגל בפלוגתו החדשה. בדרכו לשם, בצומת המשטרה הבריטית, בין עלי לעפרה, נקלע להתקפת ירי של מחבל על מחסום צה"ל. המחסום נמצא בתוך ואדי תלול והמחבל, איש "תנזים" של תנועת הפת"ח, חמוש ברובה, התמקם על גבעה ממערב למחסום ועקב אחר פעילות החיילים. הוא הספיק לירות 25 כדורים תוך שהוא משנה עמדות וצולף בחיילים שבמחסום, וברכבים צבאיים ואזרחיים. אריאל, שהגיע למקום, מיהר לפעול על-פי הדרך שבה התחנך ושחינך בה את חייליו: הוא יצא מרכבו והסתער לעבר מקום הירי, אך כדור בודד שפגע בו הכניעו. יחד עם אריאל נפלו שישה חיילי מילואים ושלושה אזרחים: סגן דוד דמלין, רב-סמל כפיר וייס, רב-סמל אבי עזרא, רב-סמל יוחאי פוראת, רב-סמל רפאל לוי, רב-סמל ערן גד, סרגיי בוטרוב, ואדים בלגולה ויצחק דידי. עוד שישה בני אדם נפצעו בהתקפה. סגן-מפקד גדוד המילואים וסגן-מפקד חטיבת רמאללה שהגיעו למקום ירו לעבר המחבל ופגעו בו, אך הוא הצליח להימלט. הוא נלכד בכפרו סילוואד באוקטובר 2004.

 

אריאל היה בן עשרים-וחמש בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין באלקנה. הותיר אחריו רעיה, פעוט בן שלושה חודשים, הורים, שני אחים - עוזי וחננאל ואחות - צופיה. לאחר מותו נולדה בתו נריה.

 

מפקדו של אריאל ספד לו: "ראיתי אותך נלחם בחוזקה תחת אש. נתת תמיד מעצמך, אבל המציאות היכתה בנו. אנחנו הצנחנים נמשיך לצעוד קדימה."

 

הרמטכ"ל רב-אלוף שאול מופז, כתב למשפחה: "אריאל שירת כמפקד פלוגה בבית-הספר לצנחנות וללחימה בחטיבת "שפיפון' שבעוצבת 'האש' אשר בפיקוד המרכז. מפקדיו מעידים עליו כי היה קצין מצוין, אשר מילא את תפקידו בצורה הטובה והיסודית ביותר. אריאל אהב מאוד את ארץ-ישראל והיה חדור מוטיבציה לשרת בצבא ההגנה לישראל, שירות אותו ראה כשליחות לאומית. יכולתו המרשימה להנהיג ולהוביל את חייליו והערכים שבהם האמין הביאו להערכתם הרבה של מפקדיו כלפיו. הלב דואב על מותו של קצין מוכשר ואדם נפלא, אשר היה מעמודי התווך של היחידה. זיכרו יהיה נצור בליבנו תמיד."

 

מרסל גנס, ראש מועצת אלקנה, תיאר את אריאל: "בחור ציוני-דתי עם שורשים עמוקים, חלוציות, שתרם רבות למדינה ורצה לתרום עוד רבות לעם ישראל. הוא התנדב כל הזמן, לא חיפש את הדברים הקלים. אריאל היה מלא רוח חיים, חזון ומעוף, שסחף אחריו את כל בני הנוער ביישוב אלקנה."

 

פעולות רבות נעשו להנצחתו של אריאל:

  • משפחתו הכניסה ספר תורה על שמו לסניף "בני עקיבא" באלקנה. האירוע התקיים בראשית יוני 2003 במעמד הרב מרדכי אליהו, ובהשתתפות רבנים, אישי ציבור ונציגי צה"ל.

 

  • עמותת "אב"י (אפשר ביחד) בשביל ישראל" בשיתוף המדרשה באורנים ו"צו פיוס" יזמו את המפעל "נפגשים בשביל ישראל" - מסע חווייתי של זיכרון, התחדשות ודיאלוג בנופי הארץ ובשאלות העומק של החברה הישראלית. במסגרת זו מתקיימים מסעות רגליים המוקדשים להנצחת הנופלים. ביום 22 במרס 2006 התקיים מסע באזור עמק האלה שקטע ממנו הוקדש לאריאל.

 

  • אריאל הונצח באתר האינטרנט של חטיבת הצנחנים בכתובת: http://www.zanhanim.org.il/Info/n_show.aspx?Id=39141. באתר אלבום תמונות של אריאל, תיאור פיגוע הירי במחסום וקישור לסיפורו של כל אחד מהנופלים, קטעי עיתונות על אריאל וכן כתבות תחקיר שהתפרסמו על-אודות הפיגוע הקשה. חומר ההנצחה מופיע גם באתר האינטרנט של "בני עקיבא".

 

  • ישיבת "הר עציון" באלון-שבות הקדישה את אחד ממאמרי השבוע, שכתב גדעון שביב, לעילוי נשמתו של אריאל. המאמר מופיע באינטרנט, בכתובת: http://www.etzion.org.il/dk/1to899/853mamar2.htm.

 

  • הרב אביחי קצין הקדיש את אחד משיעוריו לאריאל, שהיה תלמידו, ושאותו הגדיר כ"דוגמה לשילוב של תלמוד ומעשה". השיעור, "משה לתלמוד ובצלאל למעשה", מופיע באתר האינטרנט של "ראשית" - בית-מדרש קהילתי ברעננה, בכתובת: http://reshit.org.il/reshit/lessons/ps63/ps22Vayaqhel.doc.

 

  • כתב שחר רובינשטיין מעמותת "אחריי! - נוער מוביל שינוי" המטפחת מנהיגות צעירה ומפתחת מעורבות חברתית בקרב בני נוער משכונות, עיירות פיתוח ופנימיות: "לפני שלוש שנים נפתחה ב"קדמה" קבוצת "אחריי!" חדשה. כשהתחלתי לתכנן את הרוח בה אנו רוצים לחנך לקראת השירות הצבאי, את הערכים שלפיהם פיקדתי בעבר על לוחמים בצבא, הבנתי כי הרוח אותה אני רוצה להעביר היא רוחו של אריאל ומיד היה לי ברור כי קבוצה זו תהיה ברוחו ולזכרו של אריאל. עברו כבר שלוש שנים מאז אני רץ עם בני הנוער, שרובם לא היו מתגייסים לשירות צבאי כלל, והנה היום הם כבר לוחמים ביחידות השונות של צה"ל. בכל אימון מחדש אני חש באותו משב מיוחד; זה קורה בעיקר לאחר ריצה ארוכה או מסע אלונקות מפרך. לפתע אני מרגיש אותה תחושה מיוחדת. זה לא זיכרון מסוים או תמונה ברורה אחת אלא צמרמורת שבה אני מרגיש כי אריאל נמצא, כי רוחו מנשבת, נוכחת בתוכי, במילים היוצאות מפי כשאני קורא "אחריי!". הסיפורים על אריאל עוברים בין בני הנוער ולעתים מופיע עוד מישהו מפה או משם שהכיר את דמותו ושואל אודות הקרבה אליך. אך יותר משהסיפורים עוברים, ממשיכה רוחו של אריאל לנשוב, מהדהדת באותן דרכים בהן רצות הרגליים, באותן הגבעות אליהן אנו עולים עם האלונקות, רוח שלוחשת ערכים אליהם חינך, אותם חי עד יומו האחרון ושעליהם מסר את חייו. את הרוח הזו נמשיך להוביל, בגאווה, באומץ, באמונה. בימים בהם אנחנו כעם עומדים באתגרים עצומים, בקרע המעמיק יותר ויותר בתוכנו, אנו מרגישים כי לרוחו של אריאל משמעות גדולה יותר ויותר. וככל שהקשיים מתעצמים, רוחו מתעצמת בקרבנו. צדקת הדרך והאמונה בה, חשיבות השליחות והדבקות בה, לעשות כדי שנהיה ראויים לארץ זו. כך אני מרגיש כשאני רץ אתך, כשאני מרגיש את רוחך נושבת בעורפי, לא מרפה, דוחפת קדימה אל היעד הבא. כשאני שומע שהמילים היוצאות מפי הן מילותיך, אני משוכנע כי רוחך ממשיכה לנשוב ותמשיך גם לדורות הבאים. אנחנו במשפחת "אחריי!" נמשיך לחבק, לתמוך במשפחת חובב ככל שנוכל, ונדאג כי רוחו של אריאל תמשיך לנשוב בגבעות, בוואדיות, מתחת לאלונקות, לדורות הבאים".

 

  • במלאות ארבע שנים לנפילתו של אריאל, קיימה ישיבת "נתיב מאיר" של "בני עקיבא" ערב לזכרו בבית-המדרש של הישיבה. עץ לזכרו ניטע ביער כ"ח - יער ההנצחה והזיכרון האישי והלאומי.

(מתוך אתר יזכור)

 

יהי זכרו ברוך!

 

לתמונות מטקס האזכרה ה-21 בבית העלמין באלקנה באדר תשפ"ג לחצו כאן  (צילם: דורון רדי).

 

לתמונות מטקס האזכרה ה-22 בבית העלמין באלקנה באדר תשפ"ד לחצו כאן (צילם: דורון רדי).

 

 

תיעוד האזכרה ה-21 (צילם: דורון רדי)

תיעוד האזכרה ה-22 (צילם: דורון רדי) באזכרה זו דיברו לראשונה גם ילדיו של אריאל ז"ל. אלעד שהיה בן ארבעה חודשים כשאביו נהרג ונריה שנולדה לאחר האירוע



תמונות:

גלעד הנצחה בגן נחלת הבנים באלקנהאריאל בקבר רחלהפתק בכתב ידו של אריאלתעודת הערכה ממפקד פיקוד המרכז

מסמכים: