נועם מנחם בהגון

בן חנה ובנימין. נולד בשבת ד' באב תשמ"ב (23.7.1982) בבני ברק, אח ליוסף, אפרת ומירון.

 

נועם גדל והתחנך באלקנה, שם החל את לימודיו בכיתה א'. בכיתה ז' עבר למכינה התורנית "קרית הרצוג" בכפר סבא. לאחר שסיים שם שלוש שנות לימוד בחר ללמוד מכיתה י' בישיבה התיכונית בחיספין, ולמרות המרחק מאלקנה קיבל את הסכמת הוריו. התקדמותו בלימודים וביראת שמים ניכרה החל מכיתה י"א, וזאת מבלי לקפח את חוויות הילדות שגם אותן מיצה בטיולים ברחבי הארץ ובמעשי שובבות רגילים. בסיום לימודיו בישיבת חיספין, החליט להצטרף לישיבת ההסדר ב"עתניאל", על-מנת להגדיל תורה ולהאדירה. עקב דאגת הוריו בשל המצב הביטחוני שהלך והתערער, התחייב לעמוד בקשר טלפוני יומי עם הבית. ואכן כך נהג, כפי שהקפיד לעמוד בכל ההתחייבויות שנטל על עצמו.

 

נועם היה ילד רגיש מאוד לצורכי הזולת, החל בהוריו, סבו וסבתו, אחותו, חבריו, רבותיו ומוריו, עד להתנדבותו במסגרת "איל"ן". תמיד תרם מהתלהבותו כדי להרגיש שאת המצוות (ולא הציווי) הוא מקיים מתוך שמחה. לכל פעילות נכנס ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, מכיוון שראה בכל פעילות כזו חיזוק בעבודת ה'. בישיבת "עתניאל" התמקד בשילוב עבודת ה' בשטחי חיים שונים, מוקד של למידה מתוך זוויות ראיה שונות.

 

בחודש שבט תשס"ב נחת על המשפחה אסון, כאשר גיסו האהוב, גדי פיישנטט ז"ל, נהרג בתאונת-דרכים בצומת נשר שליד רמלה. נועם ספג מהלומה קשה והביא זאת לידי ביטוי עז בכתביו וברישומיו שנמצאו לאחר נפילתו. לאחר האסון הקפיד נועם לחלק את זמנו בין בית אחותו אפרת וילדיה, בית הוריו והישיבה, שהיתה כה יקרה לו. הוא הרבה בפעילויות מגוונות עם ארבעת אחייניו, ושימש להם כאח בוגר למשחקים, להשתובבות ולשיחות. תמיד חיכו לבואו עד שהאחיין הקטן, בן השנתיים, החל מפתח אמירה בכל נקישת דלת: "נועם בא". כיום הוא יודע לומר: "אבא בשמיים", "נועם בשמיים".

 

בחודש ניסן תשס"ב (אפריל 2002), התגייס נועם לצה"ל, לחיל-השריון ועבר את כל האימונים במסירות, אהבה ושמחה, כנדרש להכשרתו כתותחן בטנק. בשבת קודש פרשת 'תצווה', י"ג באדר א' תשס"ג (15.2.2003) נפל נועם בפעילות מבצעית סמוך לדוגית שבחבל עזה, כשהטנק שלו עלה על מטען רב-עוצמה. עם נועם נהרגו שלושת חבריו לצוות הטנק: סמ"ר דורון כהן, סמ"ר איתי מזרחי וסמ"ר אלכסיי בליצקי - פסיפס שלם של עם ישראל.

 

סמל נועם מנחם בהגון הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי סגולה שבפתח תקווה והוא בן עשרים בלבד. הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות ומשפחותיהם, סב וסבתא.

 

לאחר מותו של נועם מצאו הוריו בין ספריו מכתבים שכתב 'אל עצמו', ובהם הרבה להביע מחשבות על תיקון מידותיו הפרטיות כחלק מן הגאולה הכללית של עם ישראל, ההולכת וקרבה קמעה קמעה, וכי זו תהיה תרומתו לקידומה "המהיר" יותר, בחינת "בעיתה אחישנה". בכתביו אלה נועם מציג את התלבטויותיו בין חשיבות השירות בצבא וההשפעה הרוחנית שלו מבפנים לבין הצורך בהטענת מצבריו הרוחניים בישיבה, ובדבר יחס הזמן הראוי להקדיש לכל אחד מתחומי חיים אלה. כך ראה נועם את קידוש ה' בחייו וכך הגשים גם במותו. הסוגיה התלמודית האחרונה שעסק בה בישיבה בעת חופשתו מהצבא, ונמצאה בקובץ המחשב שלו, היתה: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך", כשבכל מקום נועם הדגיש את המשפט "אפילו נוטל את נפשך", כחלק מאמונתו ותפיסת עולמו של רבי עקיבא שאמר: "כל ימי הייתי מצטער, מתי תגיע מצווה זו לידי ואקיימנה."

 

בני משפחתו, רבותיו וחבריו, אבלים וכואבים את הסתלקותו הפתאומית, שקטעה את שירת חייו ושאיפותיו העתידיות הגבוהות. את החלל הגדול יוכלו למלא, ולו במעט, במילוי צוואתו ומורשתו של נועם הי"ד: להמשיך את דרכו לעיצוב חברה יהודית טובה יותר. להנצחתו של נועם יצא לאור הספר "בנעם שיח", בו מבקשים בני המשפחה להנציח את מורשתו. הם כותבים: "וזו תהיה לנו כ'נר תמיד' שיאיר את חיינו, המשפחה המצומצמת והמורחבת, חבריו ומוקיריו."

 

קטעים מתוך דברים שכתב נועם ביומנו:

• "מסע לחיים - מסע לפולין (מרחשוון התש"ס - 1999)": "הטקס ביער זבוליטובסקא-גורא ליד טרנוב, שם נמצא קבר אחים של 800 ילדי טרנוב שנספו בלילה אחד, היה מאוד מרגש. קשה להיפרד ממקום כזה. קשה, אך חייבים לעשות זאת. אין ספק שזהו אחד המקומות הקשים ביותר, וזוהי חוויה קשה ביותר. ההתרגשות גדולה וגם המסקנה העתידית היא החלטית: להתקרב יותר ויותר לארבעת אחייני היקרים, בלי שטויות ובלי הצקות. החוויה היתה קשה, ואפילו לקח זמן לצאת ממנה גם באוטובוס, בניגוד לכל פעם. שוב כל הרגשות התנקזו והיו ביחד לכאב גדול, אך הפעם בצורה הרבה יותר חריפה."

 

• י"ז בתמוז התשס"ב: "זהו היום של חשבון הנפש הראשון שלי בצבא. כן, אני חייל בצבא ההגנה לישראל, שכולם סומכים עליו, והוא זה שבסופו של דבר יעמוד ויילחם כנגד המחבלים או כנגד צבא האויב, וה' ייתן את הכוח לנצח ולהביס. במצב כל כך מסובך כמו שאנו נמצאים במדינתנו, כל כך הרבה הרוגים, עלינו להתפלל לקב"ה שבאמת ייתן לנו עוז ועוצמה, ועם זאת - שכל, דעת ובינה למנהיגינו, ובכך ינהיגו את האומה לטובה. שהקב"ה ייתן לנו שלום, אמת, אהבה ואחווה, ריעות, גילה, רינה, דיצה וחדווה. בצבא נתקלים בהרבה דברים קשים והבכיינות עלולה להוסיף ולהתגבר. צריך יותר לשים לב להתבכיינות הכי קטנה, כי דבר כזה עלול להרוס כל חלקה טובה. כל דבר אנו מסוגלים לעשות בעזרת הקב"ה, ורצון טוב עם ראש טוב. בצבא אין הרבה זמן ללמוד, למרות שרוצים לנצל כל רגע פנוי לפתוח ספר. לכן יש צורך לעבוד את ה' בצורה פשוטה ושונה מאשר בישיבה. אם זה דרך תפילות בכוונה, להקפיד על תפילה בציבור ומתוך הסידור, ולא משנה כמה שעייפים, עוצרים עד שמכוונים כראוי, ואם זה בכל רגע פנוי בהפסקות - לפתוח ספר וללמוד. אך עיקר העבודה היא עבודת המידות הפנימיות שיהיו כראוי לבן תורה, אם זה בין אדם לחברו - לעשות 'שעות נוספות' במפגש עם אנשים לא-דתיים, ואם זה בין אדם למקום - שתמיד יש צורך לעלות ולעלות. אמנם כרגע אני לא בישיבה, אך עדיין אפשר לקרב ולעבוד את ה' בצבא כמו בישיבה, לדוגמה: תפילות בציבור בשירה וכוונה, לימוד קבוע ורציני. הצבא בעצם היותו עוצמתי, מגביר את התחושות הפנימיות של עוצמה ושל כוח, וזה מתבטא גם כלפי חוץ אם במכות של סחבקים ואם באלימות אחרת. גם זאת יש להפסיק מיד ולקבל את העוצמות שהצבא מכיל ולכוון אותן כלפי עבודת ה', שהרי הוא זה שנותן את העוז והעוצמה לכל. לא ברורה הדרך בה מנהיגי האומה צריכים לנהוג: אם בדרך של ויתור, אם בדרך של מלחמה. במבט פשוט שום דבר לא יוביל לפתרון עד שלא נפתור את הבעיה בתוכנו. כדברי רבותינו - שכל המלחמה הינה בשביל שנמצא פתרון בתוכנו. שנדע על מה אנו נאבקים, במה אנו מאמינים ואז ה' ייתן את הפתרון כמובן מאליו, כאילו הוא עמד כאן כל הזמן. לכן יש צורך להעמיק ולהפנים כלפי עצמנו, ולאחר-מכן להעביר זאת לכל עם ישראל לא מתוך גאווה אלא מתוך רצון לתת ולהעריך. ואני בטוח שבשלב זה גם נקבל ברצון את עבודת ה' ביחד, כל ישראל יחדיו."

בסיעתא דשמיא, תשעה באב התשס"ב, יום חורבן בית מקדשנו ותפארתו: "בפתח היום הנורא הרגשתי שעברו עלי שלושה שבועות שבהם הייתי אמור להיכנס לאט ובהדרגה לתוך האבל הנורא על חורבן בית קודשנו בצורה ראויה, אלא שהיו אלו ימים רגילים לכל דבר. מצד שני, ברגע שהגעתי לבית-הכנסת הרגשתי את הרגשת האבלות. כמו שבמשך כל ימות השבוע אנו עובדים בהרבה מאוד חומריות ואין זמן לרוחניות ואז מגיעה שבת קודש שכולה רוחניות שאי-אפשר שלא להרגיש, כך גם בימי האבלות הללו היתה הרגשתי שבעת כניסתו של יום נורא זה האבלות הורגשה היטב. אבלות זו התחדדה מאוד כאשר הרגשתי אבלות דומה והרגשה דומה לזמן שבו ישבנו שבעה על גדי האהוב ז"ל. גם פה ישבנו על הרצפה ובכינו וסיפרנו את כל הדבר הנורא שקרה לנו. השנה, לצערי, האבלות הכללית היתה הרבה יותר ברורה ומקושרת אלי באופן אישי. במהלך שבעה עשר בתמוז ערכתי חשבון-נפש והעליתי מספר נקודות לשיפור, ובהחלט היתה הרגשה ורצון לשיפור הן בתפילות והן בעבודת הקודש הרוחנית שניתן לעשות בחיי היומיום גם בצבא. תחילה הרגשתי שאלו דווקא ניסיונות שעלי להתגבר עליהם ולנצח, אך לאחר זמן גם הרגשה זו נעלמה. בעת חשבון הנפש שאני עורך כעת אני חושב שעלי להתגבר ולהתחזק ולתפוס דווקא את הנקודות הללו שעלי להתגבר בהם בימי בין המצרים ולהתקרב לקב"ה, ואלו יהפכו לעתיד טוב יותר, בו אני אצליח לעלות ולקרב בכך את בניין בית קודשנו וגאולתנו. בעוברי על מגילת איכה בניסיון למצוא בה דברים שבגללם נפלו אבותינו ועלינו להתחזק בהם לקראת בניין בית קודשנו, מצאתי מספר נקודות: דבר ראשון, שהוא כללי מאוד וברור מאוד הינו מרידה בדברי הקב"ה. מרידה יכולה להיות מרידה בתורה, מרידה בעצם ההנהגה של הקב"ה. בהקשר זה יש צורך לשמור על הנהגה של דקדוק בכל פרט ופרט שבתורה. הדבר השני הוא החטא של ביטחון באומות ולפי עניות דעתי מדובר באי-ביטחון בקב"ה. עלינו לסמוך על הקב"ה ולא לנסות למצוא 'פתרונות יצירתיים' שמנוגדים לדעת תורה, אלא להישען על אבינו שבשמים. עוד דברים שעלו בעוברי על מגילת איכה - נביאי השקר ומשפט השקר. הבעיה שמטרידה אותי: מה יהיה לאחר תשעה באב. יכול להיות שהתאבלנו,יכול להיות שבכינו על החורבן, אך בצאת היום הנורא נחזור לשיגרה. בעניין זה אני חושב כעת כמו שגדי לא יוצא לאפרת מהראש, או לכל אחד אחר שהכיר אותו, ויחד עם זאת אפרת וכולנו כואבים פנימה ומתפקדים כלפי חוץ, כך אולי יש לנהוג גם בהקשר לחורבן. כלומר עלינו לחזור לשיגרה ולעמוד על כל השגיאות והנפילות שלנו ולהשתדל להתחזק בהם, ותוך כדי כך לזכור ולפעול בדברים הקטנים מתוך המובן הרחב. כלומר לתקן ולפעול בדברים הקטנים שבשיגרה מתוך המובן הרחב של התקרבות לגאולה ובניין בית קודשנו. לדוגמה, להיות בצבא ולהתמודד עם הנפילות והתיקונים הקטנים מתוך הבנה שאני בצבא, ולאחר- מכן בישיבה, תוך כדי הימצאותי במסלול 'הבייניש'- כחלק מתיקון עצמי והעולם לקראת בניין בית קודשנו וגאולתנו השלמה. אולי אלו דברים שנשמעים מפוצצים ורחוקים, אך אני עדיין מקווה ומאמין שדברים אלו יהיו בתוכי ובתוך כל עם ישראל. שנזכה לגאולה השלמה ולבניין בית קודשנו ותפארתנו, בו נוכל לעבוד את ה' מתוך דבקות,יראה ואהבה."

דברים שנכתבו בעקבות הירצחו של הרב אבי סבאג הי"ד אור לי"ד ניסן התשס"ב: "הדברים האחרונים שנכתבו היו בי"ז בתמוז ובתשעה באב התשס"ב. שזה היה באמת לפני הרבה זמן. בגלל שהצבא משדר כוח ועוצמה, ובשביל לכתוב דברים כאלו ולערוך חשבון- נפש - יש צורך ברגיעה ובעדינות. בעקבות זה גם הלימוד עצמו בתוך הצבא בעל אופי פנימי, עם הרבה יותר כוח ועוצמה. כתוצאה מכך יש צורך בהרבה יותר עבודת נפש עדינה. אולי על-ידי יותר כתיבה על הדברים הפנימיים העוברים בי, ועריכת חשבון-נפש לעתים קרובות יותר. כשאני עובר על הדברים שנכתבו בפעמים הקודמות אני רואה בחלקם התקדמות כלשהי. כמו-כן אני חושב שחלה השתפרות בעניין קבלת הדברים, שבאמת כל דבר שמגיע אלינו גם אם הוא נראה קשה, בסופו של דבר הוא יעבור, ולא משנה באיזו צורה הוא יעבור, ולכן צריך להעביר אותו בצורה הטובה ביותר. ובאמת גם כשהוא נראה קשה, ואולי בעיקר אז, צריך לראות בדבר זה את רצון ה', וממילא זה הופך לדבר קל."

בסיעתא דשמיא, אור לכ"ט טבת התשס"ג: "הרבה זמן לא עשיתי לעצמי כזה חשבון-נפש... הערב אני חוזר משבעה אצל משפחת חוטר בשל הסתלקותו של המלאך גבריאל הי"ד, ומשבעה אצל משפחת אפטר בשל הסתלקותו של הגיבור נועם הי"ד, שאיתם נרצחו גם יהודה במברגר וצביקה זימן, הי"ד. ארבעה תלמידי ישיבת עתניאל שנרצחו בשבת קודש בעת חדירה לישיבה שאני לומד בה. במוצ"ש נסענו להלוויה של נועם, הרגשתי שיצאתי משם מחוזק, בעיקר אחרי דבריו של אביו, יבדל"א. לאחר שבוע שבו מנסים להיות קשורים לישיבה באמצעות קשר עם החבר'ה שנמצאים שם, ואולי להיות בחלקי שם, בישיבה, יצאתי לכפר אדומים ושילה לנחם אבלים. ברגע שנכנסתי לבית משפחת אפטר בשילה הרגשתי שהכל חוזר. כל תקופת "השבעה" של גדי חוזרת, אותה צפיפות, אותם רגשות ושוב הפחד הלם בי. לאחר-מכן כשהגעתי הביתה פתחתי את מה שכתבתי בתענית אסתר התשס"ב על גדי וכנראה שהדברים דומים, רק נראה שהשתנו מאז, ובמקביל שוב יש דברים שצריכים בי חיזוק בעת כזאת. אחד מהם, האמונה: 'יש לנו אבא. אבא ממשיך איתנו, אבל לא רואים אותו'. גדי ממשיך להיות איתנו ושומר על המשפחה מלמעלה, ורוחו ממשיכה להיות בקרבנו. בהקשר הזה אצל משפחת חוטר בכפר אדומים אמר תלמיד חכם אחד דבר השייך גם לגדי: 'הזיכרון הטוב ביותר מהמת הוא הזיכרון החי, הדברים שלקחנו מהנפטר ממשיכים להתקיים בעולמנו.' אם זה לגבי גדי - הרוגע והשלווה שלו. בהקשר זה, נועם אפטר הרבה לעסוק בקירוב רחוקים באמצעות 'המרכז למודעות יהודית בעתניאל' יחד עם אלעד איזבוצקי ואנשים טובים מהישיבה. זה אחד מהמסרים שמנסים להמשיך הלאה, למרות שנועם עזב אותנו. אני מרגיש שדווקא לי יש בזה חלק נכבד, שקשור לפלוגה בה אני משרת. כל-כך נדהמתי לראות את ההתנכרות לדת של הגויים שמשרתים בצבא ההגנה לישראל, כן ישראל. אני מרגיש צורך חזק מאוד לחבר אותם אל אותה יהדות אמיתית וגבוהה, לא כזו שמשדרים בתקשורת. אולי אצליח לעשות זאת בדרכו של נועם הי"ד. אבל דברים אלו שנכתבו אז, צריכים להיות באיזשהו מקום אבן יעד לדברים שקורים לצערנו הרב הרבה פעמים.

"ישנו מצב מוזר בו אני לא מצליח למצוא את היחס הנכון בין המצב במדינה - שבו מדי יום ביומו נהרגים אנשים, לבין המצב האישי שבו גם לי ישנה צרה. אנו נכנסים למצב של אדישות בתקופה שכל יום נהרגים אנשים, ולא מדובר פה בסתם אירוע, אלא בדם, בנפש, במשפחות שנהרסות, במדינה שלמה שלא מתפקדת במטרה למנוע זאת, שומעים - ועוברים הלאה. כל אדם שנהרג - המדינה כולה נהרסת. אני לא מצליח למצוא את היחס הנכון בין הצרה הכללית של עם ישראל לבין צרתי שלי, של משפחתי. אולי אם נצליח להפנים את כך שגדי איתנו בכל שלב, למרות שהוא אינו נראה, נוכל לבכות ולהתאבל ולא להיות אדישים כלפי הדם שנשפך בארצנו. גם לנסות ולהשפיע יותר, לנסות לתקן... שממצב כזה אפשר או לעלות גבוה או לרדת נמוך. הרב רא"ם אמר שיש ב'חזרה לשיגרה' פן רוחני מעבר לפן הפסיכולוגי. אנו נמצאים בעולם התיקון כלפי עצמנו וכלפי כל עם ישראל. על כל אחד מוטלת החובה לקיים את תכליתו."

 

בני המשפחה כותבים: "זיכרו של נועם חי בקרבנו. יהי רצון שנדע לצמוח ממנו ועימו."

(מתוך אתר יזכור)