יהודית (ג'ודי) ויעקב (וג'רי) פרנקל *

 

באנו, ראינו, נשארנו
עלינו ארצה מארה"ב ולאלקנה עברנו מקריית אונו. הגענו אנחנו ושני ילדינו: דוד ושולמית. היינו ממקימי אלקנה וחיינו ביישוב במשך 23 שנה. בשנת 2001 כשיעקב הגיע לגיל 65 ויצא לפנסיה, הוא החליט שאנחנו עולים לירושלים.

 

סיפורים מהשנים הראשונות

• הגענו לאלקנה והיה מאוד קשה כי היינו באשקובית וחצי בגודל 35 מ״ר. האשקובית הייתה צמודה לזו של משפחת עדי, אז נהיינו חברים מאוד טובים עד היום. אחרי 3 שנים עברנו לאשקובית יותר גדולה. לקח לנו סה״כ 7 שנים לגמור את הבנייה של הבית ביישוב קבע,  גם אותו בנינו בשכנות לבית משפחת עדי. כשהגענו לאלקנה דוד היה בכיתה ו׳ (היום בן 59) והוא היה צריך לנסוע מדי יום לבית הספר בבני ברק. שולמית הייתה בכיתה ב׳ ולמדה באלקנה. אני (יהודית) עבדתי בהתחלה כמורה לאנגלית מחוץ לאלקנה ושנה אחרי שהגענו הייתי מורה בבית הספר היסודי שהוקם באלקנה. ג׳רי נסע מדי יום לעבודה בתל אביב.
• בהתחלה היה חשמל מגנרטור והביאו מים ליישוב כל יום, ואם היה חג של יומיים או יותר לא תמיד היה מספיק מים.
• בתחילת היישוב גם לא הייתה מכולת, אז הייתה תורנות לגברים לקנות את הדברי חלב, הם לא תמיד ידעו בדיוק מה זה יוגורט דני למשל אז היה קצת בלבול עם הקניות.
• לבר מצווה של דוד היינו אז 40 משפחות ביישוב, המסיבה הייתה בתל אביב וכמובן הזמנו את כל היישוב. אחד מהגברים התנדב להישאר ולשמור על היישוב הריק. זו הייתה חוויה.
• יעקב היה אחראי על העירוב ביישוב והיה צריך לבדוק אותו כל שבוע.

"העבודה היא חיינו"

אני הייתי מורה לאנגלית באלקנה. ליעקב הייתה חברה שהביאה תוכנה למחשבים. ⁠

 

אחד,יחיד ומיוחד

החברה באלקנה עושה אותה מיוחדת. בית הכנסת אשל. הכל היה מאוד חברתי, הרגשה של כולם ביחד. בהזדמנות זו אני מודה למתפללי בית הכנסת אשל אלקנה, על האזכרה המרגשת שערכו לג'רי ז"ל ביום השלושים לפטירתו.