נורית ושילה הרשושנים*

באנו, ראינו, נשארנו

עלינו לאלקנה מפתח-תקוה בחודש במנחם-אב תשל"ז, אוגוסט 1977. בהרכב משפחתי:  שילה (34), נורית (32), תמר (8), אמנון (8) ויואב (5). באלקנה נולד בננו הרביעי צפריר ב1979.

משפחה זה הכל

נורית ז"ל ואני נישאנו בכ"ה באדר תשכ"ה, 29 במרץ 1965 בתל-אביב. גרנו בדירתנו בירושלים, בקומה השישית בשדרות הרצל 14, בעת לימודינו באוניברסיטה העברית. משם עברנו לשנת שכירות ברמת-יוסף בבת-ים, עד שדירתנו בפתח-תקווה נבנתה. 

נורית נולדה בי"ג בסיוון תש"ה, 25 במאי 1945 בבית-חולים "כרמל" בחיפה. היא גרה עם הוריה, שרה ואליעזר מן, בבית פרטי ברחוב כצנלסון 27 בקריית-מוצקין. נורית למדה בבית-הספר היסודי "אחדות" ובבית-הספר התיכון על-שם לוינהרץ בקריית-מוצקין. לנורית שני אחים - יואל, גר כיום בארצות-הברית, איש עסקים, ואמיר, אדריכל. נורית למדה כינור ופסנתר בקונסרבטוריון קריית-מוצקין, והשתתפה בלהקת הריקודים של בית רוטשילד בחיפה. נורית הייתה חברה במועדון גדנ"ע אוויר בקריית-חיים, ואף טסה במטוסי אימון מסוג פייפר. הא הייתה חברת בתנועת "הנוער העובד והלומד" בקן קריית-חיים, והתגייסה במסגרת הנח"ל לגרעין "יחדיו" שעלה לקיבוץ מעיין-ברוך, ליד קריית-שמונה. לאור עברה במועדון גדנ"ע אוויר, היא הועברה בניגוד לרצונה, במסגרת ה"אחוזים" לחיל-האוויר, לקורס "לינקריות" - מפעילות סימולטורים של טיסה (לינק). היא עשתה כל שביכולתה לחזור לגרעין הנח"ל, עליו חלמה כל חייה, ולבסוף הועברה לבסיס חיל-האוויר ברמת-דוד, שם שירתה, לאחר הכשרה, כעוזרת לרופא-השיניים (כיום זה נקרא שיננית). שם גם הכירה את בעלה לעתיד, שילה. נורית נפטרה ממחלת הסרטן בג' בסיוון תשפ"ד (9 ביוני 2024), ונטמנה בחלקת ההורים השכולים בבית-העלמין באלקנה.

שילה נולד בבית-חולים עין-גדי (הדסה) בתל-אביב בכ"ב באייר תש"ג, 27 במאי 1943.לאחר "לימוד" ב"גן יונה" ברחוב רש"י בתל-אביב, הוא התקבל ללימודים בבית-ספר "ביל"ו" בשדרות רוטשילד בתל-אביב. עם סיום לימודיו שם, החל את לימודיו בתיכון ב' ובתיכון ח' בתל-אביב, שם למד במגמת טכנאות בניין. לאחר סיום לימודיו התגייס לצה"ל, לחיל-התותחנים (חת"ם). השתחרר כמפקד סוללה בדרגת סגן ב-31 בדצמבר 1994. במסגרת שירות המילואים קודם עד לדרגת סגן-אלוף ומפקד גדוד. בתפקידו האחרון במילואים היה נציג חת"ם בגוף אג"מי בשם מפל"ס (מרכז פיקודי למטרות סיוע) שמרכז את מטרות המלחמה מעבר לקווי הלחימה של הכוחות הלוחמים בשטח. שילה שירת במילואים עד גיל 53.

ילדי משפחת הרשושנים:

• תמר, ילידת תשכ"ט (1969), גרה בירושלים. בוגרת מכללת "אורות". מורה ומנחת מנהלים ומורים בתקשוב.
• אמנון (תאום של תמר), יליד תשכ"ט (1969). . נשוי ליפה לבית רובינזון (קלינאית תקשורת). גרים במודיעין ולהם שני בנים: איתי-ישראל (תשס"ו 2005), לומד כיום בישיבת "אורות שאול" בתל-אביב, ואורי-יואב (תשס"ח 2008), לומד בתיכון אמי"ת בנים במודיעין. אמנון איש מחשבים ועוסק רבות בתחומי חברה ואוכלוסיות מיוחדות.
• יואב הי"ד, יליד תשל"ב (1972). נהרג בלבנון בכ"ו בשבט תשנ"ד (7.2.1994), בעת שפיקד על כוח סיור בגזרה המזרחית של איזור הביטחון. 
• צפריר, יליד תשל"ט (1979). נשוי לטל לבית ברייטברט (ד"ר לחינוך). גרים בברוכין ולהם שבעה ילדים: יואב-ישעי (תשס"ד 2004), חייל בגדס"ר צנחנים, יאיר-צבי (תשס"ו 2006) תלמיד בישיבת "שבי חברון", ויתר הבנים והבנות הם תלמידי תיכון, אולפנה ויסודי - הדר-הלל (תשס"ח 2008), עדי-ישראל (תש"ע 2009), ניצן-שרה (תשע"ב 2012), גילי-פנינה (תשע"ד 2013) ומעיין (תשע"ו 2015). צפריר, סגן-אלוף בחיל השריון, היה מפקד גדוד 46 וסגן מפקד חטיבה 401, בתפקידו הנוכחי - מפקד צוות במכללה לפיקוד ומטה (פו"ם) בגלילות. במסגרת מלחמת "חרבות ברזל" היה סגן מפקד המפקדה הקידמית של חטיבה 401.

"חוק הדתיים השלובים"

באלקנה גרה רק משפחה אחת שמקורבת אלינו, אחייני אריאל הרשושנים, אשתו עליזה וילדיהם (יונתן ודביר. חגי וגדעון התחתנו ועזבו את אלקנה). בקרבה רחוקה יותר, בני-דודים של טל, אשתו של בני צפריר, בועז ורונית זילברשץ ומשפחתם.

סיפורים מהשנים הראשונות

משפחה גדולה - עלינו לאלקנה באוגוסט 1977 יחד עם 22 משפחות נוספות, כך שהשלמנו את היישוב ל-40 משפחות. האווירה ביישוב הייתה של משפחה אחת גדולה. לדוגמה: אני נסעתי לחו"ל מספר פעמים בשנה מטעם י.ב.מ. לפעמים צירפתי את נורית אשתי. זה היה מובן וברור שהשכנים ישמרו על ילדינו באותו זמן. כמו כן היינו עורכים סעודות שבת משותפות (משפחתי גרה ב"רכבת" - 7 משפחות בטור אשקוביות).

מכונית - כשעלינו לאלקנה היה ברשותי רכב 1301 SIMCA  (מספר רישוי 227-210).

האשקובית - הפתעה גדולה הייתה שעם עלייתנו ליישוב, משרד השיכון ספק לכול משפחה ארון בגדים, שולחן אוכל ומספר כיסאות ועוד מספר פריטים.

קניות - ביישוב לא היו חנויות, ואת הקניות ערכנו בפתח-תקווה ובגוש-דן. היה מקובל שמישהו עורך קניות עבור כולם. הוא היה מקבל רשימה  ועורך קנייה מרוכזת. בשלב מסוים במקביל לעבודתי בי.ב.מ., פתחתי ביחד עם צביקה לשם חנות ירקות. פעם בשבוע היינו מקבלים מהיישוב את טנדר הפיז'ו ויורדים בשעה 4 לפנות בוקר לשוק הסיטונאי בתל-אביב או בפתח-תקווה, קונים שם את הירקות והפירות, חוזרים ליישוב ומאחסנים אותם. בערב היינו מעלים את הסחורה לבניין המשטרה ומוכרים שם את התוצרת. את מה שנשאר היינו מאחסנים מתחת לאשקובית שלנו, ונשות היישוב היו באות בימים שלאחר מכן להשלמת קניות. במקביל לנו, פתח אדון צונץ חנות מכולת.

הסברה - השר אריאל שרון היה מביא אורחים רבים ליישוב, מהארץ ומחו"ל. הוא היה מביא אותם למרפסת האשקובית של חנה ואברהם דה-האן, משם הייתה תצפית נהדרת לכיוון גוש דן והים. פעמים כשהיו האורחים חשובים במיוחד, היו תלמידי בית-הספר מקבלים אותם בשירה ובדגלים.

תקשורת - לא היו אז טלפונים סלולריים וגם לא טלפונים רגילים בבתים. היה רק טלפון אחד במזכירות היישוב. בשעות היום הייתה המזכירה קוראת לתושב אליו התקבלה השיחה לבוא ל'משטרה'. לקראת הלילה היו מוציאים את הטלפון אל מחוץ לחדר, ותפקיד השומר היה להאזין לטלפון ולקרוא לתושב אליו התקבלה השיחה, לבוא לטלפון.

פורים - מסיבות פורים היו לשם דבר.

חשמל - לא היה קו חשמל ליישוב, אלא קיבלנו חשמל מגנרטור שלא תמיד עבד, והיו הפסקות חשמל רבות. בקיץ קשה היה לשהות באשקובית (לא היו מזגנים). פעמים רבות היינו ישנים במרפסת מחוץ לבית.

מים - לא היה קו מים ליישוב, ומדי יום הייתה מגיעה מיכלית וממלאת את הדוודים שהיו בגג בניין המשטרה. פעמים רבות נשארנו ללא מים, במיוחד בימי שישי שבו התקלחו כל בני המשפחה לקראת שבת. אני זוכר שהייתי יורד עם ג'ריקן מים וממלא בעיר, כדי שאוכל להשקות את הגינה ליד הבית ולא "לגזול" מים. היו מספרר פעמים שיונה נכנסה למיכל המים (לא תמיד סגרו היטב) ואז היינו צריכים לרוקן את מיכל המים, לנקותו היטב, ורק לאחר מכם למלאו מחדש.

"העבודה היא חיינו"

נורית למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים. היא עסקה במקצוע זה כעובדת קהילתית בשכונת שעריה בפתח-תקווה. לאחר מכן הייתה בין מקימות המערך הסוציאלי בבית-חולים "השרון" בפתח-תקווה, והמשיכה כעובדת סוציאלית של המחלקה הכירורגית והמחלקה האונקולוגית בבית-חולים "בילינסון". לאחר הפסקה ועבודה כסוכנת ביטוח בחברת "מנורה", היא חזרה לעבודה כעובדת-סוציאלית והייתה בין מקימות השירות לזקן בעיריית ראש-העין. נורית הייתה שותפה להקמת "העמותה למען הזקן" בראש-העין, והקימה שם וניהלה שני מרכזי-יום לקשיש. כשנה לאחר נפילת בננו יואב הי"ד, בשנת תשנ"ה (1995) נורית פרשה מעבודתה בראש-העין, ויחד עם בעלה שילה הקימו בפתח-תקווה את "עטרת שרה" (שנקרא על-שם אימה שרה מן ז"ל) - מרכז-יום לקשיש לתשושי-נפש, בה קיבלו טיפולים כ-70-50 קשישים מדי יום. מרכז-היום נסגר בנובמבר 2007. בשנת תשנ"ט (1999) נורית ושילה נקראו על-ידי הרב אלימלך פירר להקים לו מרכז-יום שיקומי בבני-ברק. נורית ניהלה בו את המערך הפארא-רפואי עד ליציאתה לגימלאות בטבת תשע"ד (דצמבר 2013).

שילה למד מתימטיקה ופיסיקה באוניברסיטה העברית. בתור סטודנט הוא עבד במספר משרות מזדמנות: מורה למתימטיקה בתיכון, פקיד במכס, מגיה ספרים ב'מוסד ביאליק', וכן הגהת 'תנ"ך לנינגרד' בעריכת פרופ' אהרון דותן. תוך כדי לימודיו החל לעבוד בתחום המחשבים. תחילה כמתכנת בחברת "אגד", ולאחד מכן 25 שנים בחברת י.ב.מ. כמדריך מחשבים, איש שיווק, מהנדס מערכות בכיר וכמנהל הדרכה. לאחר נפילת הבן יואב הי"ד, שילה פרש והקים חברת מחשבים. לאחר פרישת אשתו מעבודתה כעובדת-סוציאלית, הם חברו והקימו יחד בשנת תשנ"ו (1996) את מרכז-היום לקשיש לתשושי-נפש "עטרת שרה" בפתח-תקווה. במקביל, בשנת תשנ"ט (1999), גם הקימו להרב אלימלך פירר את מרכז-היום השיקומי של "עזרה למרפא" בבני-ברק (ראו לעיל בתיאור נורית), אותו ניהל שילה. בכסלו תשס"ט (דצמבר 2008) שילה עבר ניתוח לב פתוח לתיקון המסתם המיטראלי, ומספר חודשים לאחר מכן הוא פרש לגימלאות.

"המתנדבים בעם"

למרות עבודותינו, לפעמים במספר משרות ושירות מילואים רב-ימים בכל שנה עקב שירותי כמג"ד, ידענו תמיד למצוא את הזמן לפעילות קהילתית/חברתית ביישוב. נורית ושילה: קליטת עלייה, עזרה לזולת ולנצרך, פעילות חברתיות שונות. פעילות לפתיחת החלקה הצבאית בבית-העלמין ביישוב. שילה: חבר ועד היישוב ולאחר מכן חבר מועצה במספר קדנציות. אחראי על הביטחון והתחום החברתי. קליטת משפחות ביישוב. יוזם וכיו"ר ועד העמותה אחראי על הקמת בית-הכנסת 'אשל אלקנה'. סיוע בהקמת ספריית אלקנה ובמוסדות החינוך (הישיבה והאולפנה). חבר בהנהלת המתנ"ס. הפעלת מרוץ הלפיד השנתי יחד עם ישיבת ימ"ה לזכרו של בננו יואב הי"ד. נורית: הקימה ותפעלה במשך שנים רבות את גמ"ח האתרוגים, וכן עסקה  בהתנדבות בייעוץ לקשישים.

אחד יחיד ומיוחד

אלקנה שמה באופן ברור ומודגש את תחומי הדת, החינוך והחברה בראש סדרי העדיפויות שלה. זאת בנוסף על שמירה על איכות חיים, התנדבות רבה בתחומים מגוונים, ברמה האישית והיישובית. למרות הגידול במספר המשפחות, והחיים הקהילתיים מסביב לבית-הכנסת, נשמרת הפעילות הקהילתי הכלל-יישובית בכל מגוון הגילאים, החל מהגיל הרך ועד לשיבה.

הנה נאחל

באופן כללי היישוב (באחריות המועצה) מתפקד ברמה טובה מאוד. היישוב קולט משפחות במנעד גילאים נרחב. יחד עם זאת, מספר תושבי היישוב בגילאים מעל 67 (גיל הפנסיה) הולך וגדל. רבים מהתושבים נשארים לגור בבתיהם (הגדולים), חלקם יעברו בקרוב לדיור מוגן ביישוב (פרוטיאה באלקנה), ויש משפחות רבות העוזבות את היישוב, ממספר סיבות. חלקן לגור בסמוך לבנים/ות. אך רבים במטרה לגור בבית קטן יותר משלהם (לא בדיור מוגן). לזה היישוב חייב לתת פתרון, כגון בנייה קבלנית של דירות בנות 4-2 חדרים. כמו כן חשוב להקים קו תחבורה פנימי, 'שאטלים' שישנעו את האנשים ברחבי היישוב, ללא תלות בתחבורה ציבורית. יש צורך דחוף בהקמת מרכז-יום לקשיש, כמקובל ביישובים רבים בארץ, ולא רק כמרכז תרבותי-חברתי. אני מאחל לאלקנה שהיישוב ימשיך להתפתח תוך שמירה על אופיו, ושנזכה לחגוג את חגיגות היובל, ולאחר מכן את ה-75 וה-100, בשלום ואחווה ובבריאות טובה.

לדף ההנצחה של סגן יואב הרשושנים הי"ד לחצו כאן