הדסה ואליהו שפר *

באנו, ראינו, נשארנו

עברנו לאלקנה מבני ברק, עם ארבע בנותינו, בי"א בתשרי תש"ם (1979).שמואל גורפינקל וציפי עדי, שהכירו אותנו מבני-ברק, הציעו לנו לעבור לגור באלקנה. שמואל קיווה שבתנו הבכורה חוה (שכבר הייתה סטודנטית) , תוכל לרכז את הנוער בישוב. טרם העלייה הגענו עם מספר משפחות נוספות שהתעתדו לאכלס את האשקוביות, לביקור באלקנה. קיבלנו הסברים וביקרנו באשקוביות של "הוותיקים". העלייה לאלקנה נקבעה ל-1 בספטמבר 1979 , תאריך מיוחד עבורנו כזוג מורים. בשעה שאנחנו הלכנו לעבודתנו בבתי הספר בבני ברק, מישהו אסף מביתנו שולחן וכיסאות מתקפלים כדי להניח באשקובית שלנו והשאיר לנו מפתח לביתנו החדש. בפועל אנחנו עלינו לאלקנה רק למחרת יום כיפור. בינתיים, אליהו שובץ לשמירות לילה באלקנה. מכיוון שלא היה לנו רכב, מישהו בא לאסוף אותו ובבוקר הוא הוחזר הישר לעבודתו בבני ברק. מיכל בתנו שהייתה תלמידת כיתה ב', נסעה עם ילדים נוספים מבני ברק לבית הספר באלקנה ובחזרה ( נראה שיהודה ויס היה נהג ההסעה).

משפחה זה הכול

אנחנו הורים לארבע בנות: חוה ותמיר כהן, אפרת ומשה לורברבוים (ירושלים), חגית וצחי ויס ומיכל ואמיר גלטר (עלי). כל בנותינו הן מורות למתמטיקה. מיכל מורה למתמטיקה והיסטוריה. עשתה עבודת דוקטורט בנושא חסידות בתל-אביב והוציאה ספר בשם: "שטריימל בדיזינגוף". בנותנו הן כבר סבתות ואנחנו נהנים מהנינים. ילדינו ונכדינו מפוזרים ברחבי הארץ, מחיספין בצפון ועד למצפה רמון שבדרום. כן ירבו.

"חוק הדתיים השלובים"

אנחנו רואים את השגחת הקב"ה שהביא אותנו לאלקנה – שכן שתיים מבנותינו נישאו לבני הישוב.

חוה בתנו הבכורה נשואה לתמיר, בנם של בתיה ז"ל ויצחק כהן. כשאליהו הגיע לראשונה לבית הכנסת בבניין המשטרה, הוא הסתכל ימינה ושמאלה והתיישב ליד אדם שלא הכיר. התברר שזה היה יצחק כהן המחותן לעתיד. מאז ועד היום, כבר עשרות שנים שאנחנו ממשיכים לשבת זה ליד זה בתפילותינו לפני ריבונו של עולם, בבית הכנסת הספרדי. חוה ותמיר נישאו במגרש הכדורסל באלקנה בחתונה מיוחדת במינה. מאז שעות הבוקר הייתה תכונה רבה בישוב לקראת האירוע המרגש. הילדים נכנסו ויצאו מהאשקובית שלנו כדי לראות את הכלה. שכן אחד הסיע את הכלה למספרה ואחר הביא מבית הספר בבני ברק את הבמה. כיסא מרפאת השיניים של זכריה גלזמן קושט והפך לכיסא כלה. בערב הגיעה המשפחה שלנו בהסעות מיוחדות מבני ברק ומירושלים. שכננו מהאשקובית הצמודה, מוסא ברלין, ניגן ביחד עם שני נגנים נוספים שהביא. אנשי אלקנה חזרו לאחר החופה לבתיהם ולאחר ארוחת ערב שבו לחתונה לשמח ולרקוד (הוגש להם כיבוד של עוגות ושתיה). במשך כל האירוע פיטרלו השומרים ברחבי הישוב, בסמוך לאשקוביות, כדי להשגיח על הילדים הישנים שהושארו בבתים.
חגית בתנו נשואה לצחי בנם של הדסה וחיים ויס. הם אמנם הכירו עוד בבני ברק ב"עזרא", אבל הקשר התהדק באלקנה. מכיוון ששתיים מבנותינו נשואות לבני אלקנה – האירוח שלהם בשבתות הוא בהתאם למה שאוהבים לאכול אצל כל סבתא. השביל בינינו לבין חיים והדסה ויס קיבל את השם: "שביל החותנת". הוא עובר ליד בתיהם של משפחת מיכאליס ומשפחת ויס ותמי ויס היא שנתנה לו את שמו.

"העבודה היא חיינו"

גם לאחר המעבר לאלקנה המשכנו לעבוד בבני ברק. הדסה בבית ספר "משואות" ואליהו בתיכון לבנות "נווה שרה הרצוג". לא היה לנו רכב והנסיעה הייתה בטרמפים מהיישוב ובאוטובוסים. הטרמפיאדה הייתה ליד הבודקה של השומר בכניסה לישוב הארעי. גם טלפונים לא היו לנו בבתים בהתחלה ובוודאי שלא פלאפונים שטרם הומצאו. היה טלפון ציבורי בבניין המשטרה והוא שימש את כל התושבים.

סיפורים מהשנים הראשונות

סוכת שפר - הגענו למחרת יום כיפור והבאנו אתנו מבני ברק עצים לבניית סוכה. אליהו החל בבניית הסוכה מייד עם הגעתו אלקנה והבנייה נמשכה אל תוך הלילה. בסוכות ישן אליהו בסוכה כמנהגו (מה שלא היה מקובל אז באלקנה). אחד מנערי הישוב טייל בלילה עם כלבו הגדול וכיוון שהניח שהסוכה נטושה, הוא נכנס אליה ולהפתעתו מצא שם אדם ישן. אליהו קם בבהלה והנער נבהל וברח לפני שיזוהה. במשך השנים נשמרו העצים לבניית הסוכה מתחת לאשקובית, עד ששנה אחת הם נלקחו בשגגה על ידי בעל מלאכה שבנה מדרגות בישוב. בעצת שכניו לישוב, אליהו בחר להעלים עין והם עזרו לו להשיג עצים חדשים.

שכנים חדשים - השכנים הצמודים לנו באשקוביות היו דינה ומוסא ברלין. אליהו קרא את מגילת אסתר בחצר האשקובית ומוסא ארגן באותה חצר ערבי כליזמר. עם המעבר לישוב הקבע, בחרנו להישאר שכנים ולבנות את בתינו על מגרשים סמוכים.

אסיר ציון יוסף מנדלביץ' - באדר א' תשמ"א ישבתי (אליהו) שבעה ברמת-גן על אבי עליו השלום. בדיוק באותו השבוע השתחרר ממאסרו אסיר ציון יוסף מנדלביץ', אחיה של אוה ליסיצין ז"ל תושבת אלקנה. יוסף היה אדם אהוב מאוד על תושבי אלקנה, וילדי הישוב התכתבו אתו עוד כשהיה כלוא ברוסיה. כאשר שוחרר ועלה ארצה, רבים מתושבי אלקנה נסעו לקבל את פניו בשדה התעופה. משם הם הגיעו לנחם אותי בשבעה. אמי ז"ל שאלה אותי: את כל אלה אתה מתכוון להזמין לחתונה של חוה? ואני עניתי לה שאני אוהב אותם וודאי שאזמין את כולם.

השיעור של ניסן – כבר מראשית הישוב ב1977, ניסן סלומינסקי (שהיה מזכיר הגרעין ואחר כך ראש המועצה המקומית אלקנה) לימד שיעור קבוע במסכת מכות מדי שבת. לימוד המסכת נמשך מספר שנים ובסופו הייתה חגיגה גדולה באלקנה. מאז ועד היום ניסן מלמד את מסכת סנהדרין והשיעור מתקיים מדי שבת, בבית הכנסת "מורשת יהודית" (בשכונת השמונים).

מניין יוני והפעמון - כשעברנו לביתנו בישוב הקבע, עדיין גרו במקום מעט משפחות והיה קושי עם מניין לתפילת ערבית. פניתי (אליהו) ליוני, בנו של שכני הלל ויס, נתתי לו פעמון וביקשתי שמדי ערב לקראת השעה 20:30 הוא יעברו בין הבתים, יצלצל בפעמון ויזמין את האנשים למניין. המניין התקיים ברחבת הכניסה לבית משפחת ויס. עד היום מתקיים ה "מניין יוני". לפני מספר חודשים בהגיעי לגיל 90, התכנסנו במקום והעלינו חוויות מימים עברו- כמובן שהפעמון היה כוכב הערב. לצפייה בתיעוד ערב ההוקרה לאליהו לחצו כאן.

"המתנדבים בעם"

במשך השנים הראשונות לחיינו ביישוב - נהגנו לשאול את עצמנו מדוע עלינו לאלקנה? הרי היה לנו נוח בבני ברק, ליד מקומות העבודה שלנו והמשפחה המורחבת. חיפשנו משמעות למעבר...

הדסה התחילה להתנדב בישוב בעיקר לאחר פרישתה לגמלאות:

במועדון ההורים - את המועדון הקימה וניהלה חיה הורניק, תושבת אלקנה. הוא היה ממוקם באשקובית ליד בית הספר (כיום עומד שם "בית המייסדים"). המבוגרים הגיעו לשם מרחבי אלקנה ומשערי תקווה, בהסעה עם הנהג פארג' מכפר קאסם. חנה דה-האן נתנה שיעור התעמלות, ליאור אלעד ארגן טיולי ג'יפים, הרב שטרן העביר שיעורי תורה, מלכה ארבל ז"ל לימדה מלאכת יד. בהדרכתה רקמנו ביחד חופה, שעד היום מושאלת לחתונות של בני הישוב.

הוראה בלתי פורמלית - לימדתי יהדות, כחלק מתהליך גיור, למשפחות עולות מבריה"מ שגרו באלקנה . עזרתי לילדים עם לקויות למידה בבית הספר היסודי והקראתי שאלוני בגרות לבנות באולפנה שנזקקו לכך.

התנדבויות מגוונות - במשך שנים רבות הדרכתי כלות והייתי בלנית במקווה. בנוסף, אירחתי חברה לנשים מבוגרות בישוב: שוחחנו, שיחקנו, הלכנו יחד לקניות בסופר ולסיורים קצרים בישוב. בתקופת מגפת הקורונה הפסקתי את ביקורי הבית וכיום אני שומרת על הקשר בטלפון. במשך מספר שנים התנדבתי גם בסניף "יד שרה" בישוב. הפסקתי בעקבות העברת הרישום (השאלות והחזרות) למחשב, בו אינני שולטת מספיק.

אליהו:

שיעורי תורה בשבתות לילדי אלקנה - באחת השבתות הראשונות בשבתנו לאכול סעודה שלישית, נגשו אלינו מספר ילדים קטנים (בני 10-11) וביקשו פיסת לחם ודג מלוח. מיד עלה בדעתי שאולי זו הסיבה שהקב"ה הנחה אותנו לעבור לאלקנה והצעתי להם ללמוד אתי תורה מדי שבת בשעה זו. הם נענו בהתלהבות והמסורת החדשה באלקנה יצאה לדרך. בכל שבת אחר הצהריים באו ללמוד אתי, בבית הכנסת, כעשרים ילדים ובידיהם קיצור שולחן ערוך. כשהתחילו ללכת לבני עקיבא, הגיעו במקומם ילדים צעירים יותר. בסיום כל שיעור חילקתי להם כרטיס/שובר שכתוב עליו :" שיעורי תורה לילדים-צעירים" וסוכריה מחליפת צבעים. הם היו צריכים להחזיק את הסוכריה ביד ימין ולברך עליה בקול רם. הילדים אספו את הכרטיסיות וקיבלו תמורתם ספרים. כאשר התבגרתי וכבר היה קשה לי ללמד, ביקשתי מאברהם ויס (בנם של תמי והלל) שילמד במקומי. גם הבנות ביקשו שיעור משלהן ומיניתי את טלי ויס (בתם של אברהם ועליזה) ללמד אותן (מאוחר יותר החליפה אותה בתם של פאולה ושלמה גווילי). שיעורי השבת נמשכו שנים רבות והילדים של אותם הימים בגרו והקימו משפחות. לפעמים הם עדיין פוגשים אותי ומספרים לי שהם מלמדים את ילדיהם מהספרים שקיבלו ממני ושמחתי גדולה!

לימוד תורה בחופש הגדול - בקיץ תש"ם ארגנתי מערך של שיעורי תורה לילדי אלקנה. אספתי נערים בני אלקנה שלמדו בישיבות תיכוניות וביקשתי מהם להיות המורים. כל קבוצת גיל למדה עם "המורים" שלה בפינה אחרת בבניין המשטרה. הלימוד התקיים ארבעה ימים בשבוע במשך שלושה שבועות בחופש הגדול. לצפייה בעשרות מסמכים ממיזם הלימוד בקיץ תש"ם לחצו כאן.

אליהו והדסה מנהלים ביחד את גמ"ח שפר – ציוד מלא לאירועי שמחה: עששיות, כרטיסי שבע ברכות, כרית לברית, כיסאות, שולחנות, מפות ועוד ועוד. הגמ"ח משרת את כל תושבי אלקנה מזה שלושים שנה!

הנה נאחל

אנחנו מאחלים לאלקנה שתמשיך לגדול ולהתפתח. שיבנו שכונות חדשות ושהיישוב שלנו יהיה לתפארת לכל היישובים השכנים.