
אסתר וזאב ליידנר *
-
באנו, ראינו, נשארנו
עלינו לישוב מפתח תקוה, באיסרו חג של פסח תש"ם 1980 עם שני ילדים, אבישי ושילי ולאחר חצי שנה בסוכות תשמ"א נולד יניב. היום יש לנו 6 נכדים שגם הם גרים בשומרון.
סיפורים מהשנים הראשונות
- במשך חמש שנים התגוררנו באשקובית ביישוב הארעי, כשמסביבנו שכנים חדשים וגם חברים טובים מפתח תקווה. הילדים למדו במסגרות החינוך בישוב ורכשו חברים חדשים. הקרבה והיחד היוו אווירה מיוחדת ונעימה. הכל היה בהתהוות, בתנאים לא קלים ושונים ממה שהיינו רגילים. אבל רוח החלוציות חיזקה והנעימה את החיים בשומרון.
- סגירת מעגל: ביולי 1948 בעיצומה של מלחמת השחרור, התנהלו קרבות בין חטיבת אלכסנדרוני לבין חיילים מהצבא העירקי, ששהו בגבעות סביב כפר קאסם. פגז אחד נפל במשלט בראש-העין, שבו שהו מספר חיילים שלנו, ביניהם אבי משה ליידנר הי"ד, שנהרג מאותו פגז. לימים התיישבנו באלקנה שנמצאת על אחת הגבעות שמהן נורה הפגז.
- קבלה מספר אחת בתשלום ל"גרעין מערב השומרון" בסך 660 לירות היא על שמנו.
- חוויה הזויה שעברנו: האופניים של בתנו נגנבו מהחצר. כעבור מספר ימים הופיע תושב הכפר זוויה הסמוך ומסר לאורי אדמנית הודעה בשם אחד ממוכתרי הכפר, שהאופניים נמצאים ואפשר לבוא אליהם לקחתם. ביקשתי משכני וחברי הטוב דוד מאיר ז"ל ללוות אותי לביתו של המוכתר. לקחנו נשקים ונסענו אליו והוא קיבל אותנו בסבר פנים יפות. כיבדו אותנו בקפה, ולאט לאט הגיעו נכבדים רבים מהכפר. תוך כדי שיחות, דוד ניסה להסביר להם על דת האיסלאם, התפתח דיון רציני ומעמיק בנושא, תוך כדי שהמוכתר מרגיע אותנו שעוד מעט יביאו את האופנים. לאחר כשלושת רבעי שעה המוכתר הודיע שהאופנים נמצאים בחצר והוסיף שמי שגנב אותם הם בדואים מהדרום ואילו הם, אנשי הכפר, אנשים ישרים ושכנים טובים. כל הפמליה הנכבדת עמדה בשורה ללחוץ את ידינו, מעין טקס סולחה ואני מרוב התרגשות, לא הפסקתי להללם ולהודות להם על יושרם. ברגע זה דוד צעק לעברי באידיש: "לק נישט צי פיעיל, קים שנל אהיים" שפרושו: "אל תלקק יותר מידי, בוא מהר הביתה". ירדנו למטה העמסנו את האופנים על הרכב וחזרנו לאלקנה. היום זה לא היה קורה...
"המתנדבים בעם"
זאביק היה והינו פעיל וגבאי בבית כנסת "אשל אלקנה" ואסתר היתה חברה בוועדת חינוך בישוב הארעי.
.
הנה נאחל
מהר טרשים קרח הקמנו ישוב פורח ומשגשג שהולך ומתרחב כל הזמן. מאחלים בע"ה להמשך עשיה מבורכת והתפתחות מוצלחת.