שלומית ברט - ציירת

תוכן:

שלומית ברט - ציירת

(תיעדו: אסתר יוגב וורדה גורפינקל, אייר תשפ"ד)

 

 

שלומית ברט ילידת תל-אביב (1950), בת לניצולי שואה ואחות לשתי אחיות. הוריה עלו ארצה בעלייה לגאלית בשנת 1945 והצטרפו למשפחה שכבר חייתה בארץ. מת"א עברה המשפחה לרמת-גן, שם למדה שלומית בתיכון הרוא"ה. את בעלה לעתיד, שמעון, הכירה כאשר הייתה ב"חמישית" והוא כבר שירת בצבא. שירותו בצבאי נמשך עשרים ואחת שנה וגרר בעקבותיו נדודים ברחבי הארץ: כרמיאל, אשקלון, יבניאל, ת"א ורעננה. בשנת 1994 עברה המשפחה מרעננה לאלקנה (שכונת ה-80), בעקבות חנה גולן אחותה של שלומית, שכבר גרה ביישוב. לשלומית ושמעון יש שלושה ילדים: אורן, אוהד ואורית. במשך השנים עסקה שלומית במספר תחומים: ריפוי בעיסוק בבית לוינשטיין. הקמת מרכז יום לקשישים בכפר סבא, וניהולו במשך עשרים שנה. אחות בית ספר במוסדות החינוך באלקנה ומזכירה בישיבת ימ"ה.

 

החיבור בין הידיים והראש שיוצר תוצר  - "הופך את האדם לאמן". זה המוטו של שלומית. שלומית היא אמנית כישרונית ביותר ואפשר לכנותה גם רב-אמנית, משום שהיא  עוסקת בציור, ברקמה ובסריגה.

 

ציור - שלומית למדה ציור במשך ארבע שנים אצל סופיה, מורה עולה חדשה מרוסיה. על קירות ביתה של שלומית תלויים ציורים רבים מעשה ידיה, ציורי שמן ועפרונות צבעוניים. בין היצירות ניתן להבחין בפורטרטים של הוריה ודמויות מגוונות נוספות. בציורים בולטות הבעות הפנים בצורה מופלאה. כמו כן, יש ציורים של חפצים דוממים. הציור הוא אמנות העוברת במשפחה. גם אחיותיה מציירות וגם נכדיה.

 

סריגה - שלומית מפליאה ליצור בסריגה. היא סורגת מילדות ואת המלאכה למדה מאמה. כיום היא סורגת בובות מיניאטוריות, חיות, פירות וירקות והכל בצבעים שונים ומגוונים. יש בובות מיוחדות, כמו כלב היוצא ונכנס לתוך מלונה. או חיה עם מגנט בגבה, שהוזמנה על ידי נכדה של שלומית ונמצאת בימים אלו באחד הטנקים בעזה. שלומית מעידה כי הסריגה היא סוג של תרפיה עבורה. שלומית פעילה במועדון הסריגה של אלקנה, שם היא מדריכה את המתנדבות הסורגות. במסגרת המועדון מועברים פריטים סרוגים כמתנה לפגיות, לצה"ל ולגורמים נוספים.

 

רקמה - שלומית רוקמת מפיות לכיסוי חלות השבת. חופה מיוחדת שמתעדכנת בכל שמחה משפחתית. כרית לברית ועליה שמות על התינוקות הנימולים, נכדים ונינים כן ירבו.

 

ציוריה של שלומית הוצגו למשך שבועיים בתערוכה במועדון 50 פלוס באלקנה. היא אינה מוכרת יצירות שלה, אלא מחלקת אותן בין בני המשפחה. מאז יצאה לפנסיה, יש לה יותר זמן לעיסוק באמנות, או כפי שהיא קוראת לזה: "מלאכת כפיים". לעתים, שעות היום אינן מספיקות לה כדי ליצור מה שהיא רוצה, וזה "עולה" לה בשעות שינה.