ספריית רחוב על שם ציפורה לילי לנדסמן ז"ל - בשכונת ה165

תוכן:

ספריית רחוב על שם ציפורה לילי לנדסמן 

כתבה: נעמי רובין (סיון תשפ"ו 2026)

 

 

הספריה הוקמה על ידי בתה נעמי רובין לבית לנדסמן, תושבת שכונת ה-165 באלקנה. היא ממוקמת בשכונת מגוריה, ברחוב 'טורי זהב' (40) פינת רחוב 'עמודי שש'. זהו 'משולש' בתיהם של משפחות רובין ,ציגלר ופוגל, אשר עבר והווה משותף מחברים ביניהם (ראו פירוט בתחתית העמוד).

 

לילי קון (אימי) נולדה בווינה בשנת 1925. היא ברחה עם אביה ואחותה לבודפשט בשנת 1938 בעקבות 'ליל הבדולח' וסיפוח אוסטריה על ידי הגרמנים ('האנשלוס'). לילי בת השתים עשרה טיפלה באחותה רבקה אילזה בת השמונה, עד להגעת אימם ואחותם הגדולה כעבור חצי שנה. בבודפשט הם חיו בסדר יחסי, עד לפלישת גרמניה להונגריה בשנת 1944. אז גבר הפחד ויהודים נתפסו ונשלחו למחנות ההשמדה. משפחת קון ניצלה בעזרת ה' ובעזרת מסמכי השוצפאס שהופקו להם ב'בית הזכוכית'  (מפעל ההצלה של משה קראוס וקארל לוץ). באותם ימים נמנעו מאימי הלימודים בבית הספר ובמקום זאת היא למדה תפירה אצל אחת הנשים. היה לזה ערך רב בהמשך, כאשר היא תפרה עבור נשות הקצינים הרוסיים ששחררו את בודפשט - תמורת מצרכי מזון. לאחר המלחמה, אימי הכירה את אבי שלמה לנדסמן בהכשרה של בני עקיבא. הם התחתנו ועלו ארצה בערב חג שבועות 1946, באנייה 'מקס נורדאו'. עם הגיעם לחופי א"י הם נתפסו על ידי האנגלים והועברו למשך חודש למחנה המעצר בעתלית. הוריי ידעו עברית כשעלו ארצה. אימי למדה אצל מורה פרטי בנערותה ואבי ידע לקרוא עברית מסידור התפילה. אולם מהר מאוד התברר להם כי העברית שבפיהם אינה מספיקה לניהול תקשורת יומיומית בישראל. הם קיבלו על עצמם שמכאן והלאה הם ידברו ויקראו רק בעברית, ואכן הם 'שברו את השיניים' וקראו עיתונים וספרים בעברית. 

 

אימי הייתה מושתלת כליה, אשר נתרמה לה על ידי אחותה הגדולה אסתר אדית הכרמי. בזכותה היא זכתה להאריך ימים ולרוות נחת ממשפחתה, ילדיה ונכדיה. לאחר פטירתה בשנת 2000 התלבטתי במשך שנים מהי הדרך המתאימה להנצחתה, כאשר היה ברור לי שזה יהיה קשור בצורה זו או אחרת לספרים. כל חייה היה באימי צמא לרכישת ידע והיא הרבתה לקרוא ספרים בעברית ובגרמנית: סיפורי התנ"ך, מרטין בובר, תומאס מאן, שטפן צוויג , פרנץ רוזנצוויג ועוד. בשעות הפנאי היא אהבה להרגיע את מוחה על ידי מילוי תשבצים בשפות אלו. במשך שנים היא אף למדה תנ"ך ולימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת 'בר-אילן' במסגרת תוכנית 'ברוקדייל'.

 

יום אחד פרסמה משפחת גנץ בשכונתנו, כי היא מוסרת ארון ספרים. אז החלטתי לממש את הרעיון שנרקם במוחי להנצחתה של אימי ב'ספריית רחוב'. מיקמנו את הארון ברחוב ליד ביתנו, הזמנו באזור התעשיה באלקנה כיסוי עם חזית שקופה ורוכסנים והעברנו לשם ספרי קריאה, ממיטב הספרייה המשפחתית שלנו. לאחר שגילינו את השימוש הרב בספרייה, פרסמנו בשכונה בקשה לספרים נוספים והספרייה החלה להתמלא בכל טוב. כמו אימי ז"ל, גם אני 'תולעת ספרים' וכך גם ילדיי ונכדיי, ומדי פעם אני מוסיפה לספרייה ספרים שאהבתי לקרוא. 'צרות של עשירים' - כיום הספריה עולה על גדותיה ושמשון ואני מסדרים אותה באופן קבוע ומפנים (בצער...) ספרים שנראים לנו קצת פחות מתאימים. אי הסדר מעיד על היותה מוסד 'חי' שמשמש את הציבור. מבוגרים, ילדים ונוער, עוברים, נוברים בשורות הכפולות שעל המדפים, לוקחים ספר ולעתים ומוסיפים משלהם. בשלב מסויים הספריה התמלאה כל כך עד שקרסה. פינינו את כל הספרים ובעזרת השכנים ציגלר ומירון, יצקנו בטון שמייצב את הארונית ומגן עליה מפני רטיבות.

 

בשלב כלשהו התמלאה הספריה גם בספרים באנגלית. מצאתי להם 'בית' נפרד בתוך ארון הקודש שנתרם על ידי זאב ויעל הורביץ ושימש את תושבי השכונה ב'מניין חצרות' בתקופת הקורונה.  אריק גרניט התקין בארון מדפים ורזי פלדמן ז"ל הכינה שלטים לשתי הספריות. הספריות התפתחו תודות לשיתוף פעולה של תושבי השכונה. הקוראים מגיעים מכל רחבי אלקנה, ובשבתות נהנים מהן גם אורחים.

 

ולסיום בנימה מבודחת - שנים לפני הקמת הספרייה לזכר אימי, כבר הצעתי למועצה להקים 'ספריית רחוב' מושקעת באלקנה. הרעיון נדחה בטענה כי מיזם כזה, יהפוך במהרה לפח זבל לספרים מיותרים. ואם בזבל עסקינן...למחרת העמדת ארון הספרים על ידינו, עברה במקום משאית הזבל של היישוב והחלה לפנות אותו. למזלנו - אחד השכנים ראה, התריע והארון ניצל... וכל השאר היסטוריה!

 

['המשולש': משפחות רובין, ציגלר ופוגל - שכנים בשכונת ה165. אחותה הצעירה של אמי, רבקה אילזה (פוגל), עלתה ארצה אחרי אימי, במסגרת 'עליית הנוער'. הם נתפסו על ידי הבריטים ונשלחו למחנה מעצר בקפריסין. שם היא הכירה נערה בשם לאה, יתומה מהוריה שנרצחו באושוויץ. הבנות עלו ארצה באניית 'תיאודור הרצל' ורבקה אימצה את לאה כאחות. את השמלה הראשונה של לאה תפרה לה אימי. לאה התחתנה עם בצלאל לנצמן ואחת מבנותיהם, דורית - נישאה לשמואל ציגלר (לא הכרנו אותם עד שהפכנו לשכנים...). משה ושוש פוגל הם בני דודיי (משה הוא בנה של רבקה פוגל שתח' אחות אימי). כשהורינו היו בחיים הם שמחו מאוד להיפגש כשביקרו את כולנו 'בשכונה' באלקנה].