לאה ומשה רבינוביץ' *

 

באנו, ראינו, נשארנו

הגענו ליישוב עם חמישה ילדים  וביישוב נולדו לנו עוד חמישה. כיום יש לנו נכדים ונינים, אבל אף אחד מהם לא גר באלקנה. הגענו  לאלקנה באוגוסט 1977, ממש בתחילת הקמת היישוב. אנחנו נרשמנו לגרעין מערב השומרון כשהוא רק נוצר בבית הכנסת הלל ברמת גן, ואפילו לא ידעו היכן היישוב יוקם. לא היה מקום מוגדר. הרעיון להקמת התנחלויות עלה כבר קודם , ואנחנו נרשמנו ביחד עם משפחת שפורן. היו מפגשים של הגרעין שמשה לקח בהם חלק, ואני לא הגעתי כי הייתי עם הילדים. אנחנו מהמשפחות הראשונות שהגיעו לאלקנה. לא ממש הראשונות כי הראשונות הגיעו בסביבות חג השבועות ואני אז ילדתי את בתי החמישית ולא ידעתי בדיוק למה אנחנו מגיעים. אז חיכינו קצת, וכשידענו שלא נגור ב'אוהל עף ברוח' אז הגענו. כשעלינו לכאן, משה בדיוק היה במילואים, אז שאול שפורן הביא אותי ליישוב והחזיר אותי לרמת גן כי לא יכולתי לישון לבד עם חמישה ילדים. הוא עשה זאת יום אחרי יום עד שמשה סיים את המילואים.

 

כשהודעתי לאמא שלי שאני עוברת לגור באלקנה היא כמעט התעלפה. "מה את עוזבת בית, דירה גדולה ויפה ועוברת לגור בשום מקום". ובאמת בהתחלה, הייתי 'יורדת' הרבה להוריי במרכז. מהר מאד התחלתי להביא את ההורים שלי לכאן (היה צפוף ואי אפשר היה לארח אותם אצלנו באשקובית, אז כל מי שנסע לשבת - נידב את האשקובית שלו לטובת אירוח). אמא שלי ראתה כמה אנחנו מאושרים פה ושמחה בשבילנו. לא היה ספק שזה באמת היה המקום הנכון עבורנו.

 

 "העבודה היא חיינו"

משה עבד בחוץ. אני כמובן לא עבדתי כי הייתי עם 5 ילדים קטנים. עירית, הבכורה, הייתה בכיתה ב' ומתחתיה היו תינוקות. אני המשכתי ללדת, כמעט כל שנתיים, ולכן לא יצאתי לעבוד. כאשר יצאתי לעבוד זה היה בחנות של אמא שלי ברמת גן. משה עבד בכל מיני עבודות. בהתחלה הוא עבד אצל אבא שלי ואחר כך התחיל להקים מחצבות באזור מערב השומרון. היו לו טרקטורים והוא השתמש בהם להרחבת גבולות היישוב. הוא עשה זאת בעוד יישובים, לא רק באלקנה. אני הייתי בעיקר בבית. למשה היה מאד חשוב שתהיה פה תעשייה,  כדי שלא כל הגברים ייעדרו במשך היום מהיישוב. הוא הביא לסככה שלנו מכבש ולקח עבודות שנעשו פה אצלנו. ואז הוא הכשיר אזור, איפה שנמצאים היום 'מנופי נחמיה'. בכך הוא תקע את היתד להקמת אזור התעשייה של אלקנה. אחריו הגיעו גנה עם המוסך, ואמינוב עם הנגרייה ואחרים.

 

סיפורים מהשנים הראשונות

אשקובית - אנחנו קיבלנו אשקובית יחסית גדולה, שני חדרי שינה סלון ושירותים ביחידה אחת. הילדים היו בחדרי השינה ומשה ואני ישנו בסלון. היה צפוף אבל היה כיף. מהר מאד משה בנה סככה ובילינו בה את רוב זמננו, מבחינת ארוחות, שבתות ואירוח. בכלל האוירה הייתה של קייטנה אחת גדולה, של שמחה ענקית על כל דבר. כשהגענו הכול היה רק חול וחול אבל מהר מאד משה יצר גינה והשקה כל צמח עם כפית מים וויטמינים כדי שהכול יצמח יפה. הריהוט שקיבלנו עם האשקובית, לא הספיק לנו כמשפחה גדולה ולכן הבאנו איתנו מלכתחילה: תנור, מקרר גדול, שולחן גדול עם כסאות ועוד. ניצלנו הרבה את החוץ, שהיו בו גם אויר טוב וגם אווירה טובה. כל מי שעבר היה יכול להיכנס כי הכול היה פתוח. כל הזמן שרנו - הייתה אוירה של חגיגה אחת גדולה. מלכתחילה הכרנו פה את משפחת שפורן ומהר מאד התחברנו גם עם השאר. השכנה הצמודה שלי הייתה מרים ברינר, האשה והאגדה, מאז ומעולם! היה לנו ממש ממש כיף ביחד.

מכונת כביסה – כשבאנו, הכרזתי שאני צריכה מכונת כביסה טובה! כי אם היא לא תהיה כזאת ותתקלקל, אף אחד לא יבוא לפה לתקן אותה. ואכן קנינו מכונת כביסה חדשה ושמנו אותה בנישה הפתוחה בכניסה לאשקובית.  כעבור שבוע הייתה נזילה מהמכונה, בעקבות עכברים שכרסמו את הצנרת.

אווירה טובה - היו המון חגיגות ביישוב בתחילת דרכו. בשמחת תורה כל היישוב חגג ביחד והיו ארוחות משותפות. פורים בכלל היה אירוע יוצא מן הכלל! כל היישוב התחפש לפי נושא. בשנה הראשונה הנושא היה המערב הפרוע. אבא שלי עבד עם זכוכית שהייתה מגיעה בארגזים, אז משה בנה מהארגזים פאב של ממש, כמו במערב  הפרוע, ואנחנו התלבשנו בבגדים של פעם זה היה ממש נהדר. בשנה שלאחר מכן הנושא היה אגם הברבורים. גברי היישוב לבשו חצאיות 'טוטו' ורקדו בלט ביחד. בפ"שים (מפגשי פרשת שבוע מדי ערב שבת) שעשינו ,לקחו חלק כל אנשי היישוב. כל שבת באשקובית אחרת, כשכולם יושבים צפופים וממלאים כל 'סדק'. לי היה מאד חשוב נושא הפ"ש וגם יתר הפעולות החברתיות, והכל היה פה במקום. עם הזמן האוכלוסייה גדלה ואז התחלנו לצאת גם החוצה. בהתחלה הכיף היה להישאר פה. הכול היה נעשה ביחד. לקראת בת המצווה של עירית (5 שנים אחרי שהגענו)  כל נשות היישוב ישבו עם פיילות של כביסות והכינו סלטים. כל אחד תרם משהו. ערכו, ניקו. כולם בשביל כולם. הייתה אווירה מאוד מאוד מיוחדת. אולי זה אופייני לכל מקום חדש. בשנתיים הראשונות בהן היינו רק 40 משפחות היינו המון ביחד. אחר כך כשנוספו עוד 65 משפחות היישוב גדל. הגיעו גם קבוצות מגובשות, למשל מפתח תקווה, וה"ביחד" השתנה.

תרבות - אני הייתי בבית עם הילדים וחגגתי. לקחתי חלק בחוגים שהתקיימו כמעט בכל ערב והיו כולם בהתנדבות. חלק בתחום עבודות היד שגם אני יזמתי וחלק הצטרפתי לכל מיני חוגים, וזמריות , וייבוש פרחים, וסריגות, וכל דבר שאפשר. כל מי שיכול, היה נותן חוג בהתנדבות. חוץ מקבוצת הזמר הכול היה בהתנדבות. אחד הביא ירקות ליישוב בהתנדבות, אחד הביא פרחים, וזה היה נחמד במיוחד כשהיה חוג לסידור פרחים. זאת הייתה פשוט חגיגה. לא הייתי מוכנה להפסיד שום דבר.

חינוך - כל מוסדות החינוך לבנות שלי, מהרגע שנולדו עד שסיימו י"ב היו פה. הבנים, בכתה י' ,יצאו למוסדות חינוך בחוץ. החינוך במוסדות באלקנה היה מעולה. 

מרפאה - רחל אייזנברג, ממייסדות אלקנה, הייתה אחות היישוב ותפקדה כמעט כמו רופאה.

קניות - מה שהיה יפה באלקנה זה שהיה בה כמעט הכול מהיום הראשון. לגבי קניות, בהתחלה היו שולחים רשימות עם מי שירד לעיר והוא היה קונה עבור כולם. כשאנחנו הגענו (היישוב היה בן שלושה חודשים) כבר הייתה מכולת קטנה של מר צונץ והיו בה מוצרים בסיסיים.

נשים - רוב הגברים יצאו מהבית לעבודה  מחוץ ליישוב, כך שבמשך רוב היום נשארו כאן רק הנשים, ואיש התחזוקה.  פעם אחד הבנים שלי נפל מהאופניים ונפצע, ומשה לא היה ביישוב. מכיוון שאני לא נהגתי – איש התחזוקה עזר לנו להגיע לטיפול רפואי. כדי שנוכל להגן על עצמנו ועל הילדים, עשו לנו קורס לשימוש בנשק. עד אז, אני לא החזקתי נשק בחיים ואני לא זוכרת אם מישהי החזיקה באקדח ממש. אבל עכשיו עשינו מטווחים וקבלנו רישיון לנשק. יום אחד הודיעו לנו שהולכים למטווח ושנבוא לבושות בביגוד מתאים ובלי ילדים. כולן התלבשו בהתאם ואני באתי לבושה לחתונה כי משם הייתי אמורה ללכת לחתונה. ואז לקחו אותנו בהפתעה גמורה לויצ"ו. הם אימצו אותנו. הכינו לנו ארוחת ערב מפוארת, ומשם לקחו אותנו להצגה בהבימה (יצירה של עגנון). מסתבר שהגברים של אלקנה הגו את הרעיון מתוך הכרה והוקרה על זה שרוב הזמן הנשים היו לבד ביישוב.

יישוב דתי - מבחינה דתית היישוב היה די לייט.  היו קצת דיונים למשל לגבי חינוך נפרד או לא, אבל היו גם חילונים כי המגמה הייתה שיהיה יישוב מעורב. אחר כך הגיע גם  'הגרעין הרוסי' שהיה חילוני. הם היו אמורים לעזוב לברקן אבל חלק מהמשפחות בחרו להישאר כאן.

חלוציות דלוקס - יחסית לחיים היום בגבעות או בחוות הבודדים. היו לנו חשמל ומים (למרות נפילות החשמל והמחסור במים בהתחלה). ובכל זאת זה היה צעד משמעותי ולנו זה היה מאד טוב. כשאמא של משה באה לגור איתנו קנינו קרוון והיא גרה שם קרוב אלינו. שנים אחר כך כבר הבינו יותר את הצורך הזה ונתנו אפשרויות מגורים לעוד הורים מבוגרים של אנשי היישוב שבאו לגור ליד ילדיהם.

 

אחד יחיד ומיוחד

היישוב גדל ברוך ה' וטוב שכך. עם זאת, כיום אנחנו מרגישים קצת 'אאוטסיידרז', למרות שאנחנו ייסדנו את היישוב.  היישוב משתנה - הוותיקים עוזבים מסיבותיהם והצעירים נכנסים במקומם. אני שמחה מאד שאנשים צעירים מגיעים ומחדשים את היישוב. העולם שייך לצעירים. אני מאחלת ליישוב שיגדל ויצמח. הוא מתפתח יפה ונעשים פה דברים טובים מאוד. הייתי רוצה אוירה קצת יותר דתית בפרהסיה, אבל אלה פני הדור. מבחינתי, מזל שהגענו לכאן והיה לנו נפלא כל השנים. כמובן שהיו גם קשיים ולא הכול הלך חלק ועל מי מנוחות. היו גם חילוקי דעות ומריבות פה ושם, אבל הכול היה בגדר הנורמה.